סדר את המיטה שלך: אדמירל וויליאם מקרייבן

"סדר את המיטה שלך: דברים קטנים שיכולים לשנות את חייך. ואולי גם את העולם" הוא ספר שנכתב על ידי האדמירל וויליאם ה. מקרייבן, שפרש מצי ארצות הברית לאחר 36 שנות שירות. הספר מבוסס על נאום שנשא באוניברסיטת טקסס ב-2014, שהפך ויראלי ובו עשרה שיעורים פשוטים ויעילים שליקט מהכשרתו ביחידת אריות הים. אחת ממהכשרות הכי נוקשות בעולם שכל מטרתה היא לגרום לטירונים לצלצל בפעמון ולפרוש. או, לפתח חוסן מנטלי ופיזי שינצח את הכל.

אימון אריות ים בסיסי אורך כשישה חודשים שבהם הטירונים רטובים, עייפים ואומללים מסביב לשעון. שישה חודשים של קושי פיזי ונפשי על ידי מדריכים, לוחמים יוצאי וייטנאם, שכל תפקידם הוא לסנן את חלשי הגוף והראש ולגרום להם לפרוש. ובין לבין למצוא את אותם יחידי סגולה שיכולים להוביל בסביבה של לחץ מתמיד, כאוס, כישלון וקושי.

מסדרים את המיטה

בכל בוקר לפני תחילת האימונים, המדריכים היו מופיעים בחדר הצריפים והדבר הראשון שעשו הוא לבדוק את מיטות הטירונים. מיטה מדוגמת כללה פינות מרובעות הדוקות, סדינים מתוחים, כרית במרכז ראש המיטה ושמיכה מקופלת למרגלות המתלה. על פניו משימה פשוטה ואפילו קצת מגוחכת עבור מי ששאפו להיות לוחמי עילית, אבל החוכמה של המעשה הפשוט הזה הוכיחה את עצמה פעמים רבות.

אם סידרת את המיטה שלך כל בוקר, סיימת את המשימה הראשונה של היום. זה ייתן לך תחושת ניצחון קטנה ויעודד אותך לעשות משימות נוספות. ועד סוף היום, משימה אחת פשוטה שהושלמה תהפוך למשימות רבות. סידור המיטה גם מדגיש את העובדה שהדברים הקטנים בחיים חשובים.

אם לא נוכל לעשות את הדברים הקטנים כמו שצריך, לעולם לא נוכל לעשות את הדברים הגדולים כמו שצריך. ואם במקרה ניתקל ביום עם אנרגיות ירודות, עדיין תחכה לנו מיטה מסודרת ונקייה וגם עידוד קטן על כך שמחר יהיה יום יותר טוב.

אי אפשר לעשות הכל לבד

במהלך חלק מהאימונים הטירונים מחולקים לצוותים של שבעה ומשימתם לחתור כמה קילומטרים לעומק הים בסירות גומי. בחורף, הגלים לחופי סן דייגו מגיעים לגבהים של 3-4 מטרים וקשה מאוד לחתור כנגדם אלא אם כולם חותכים את הגלים וצוללים פנימה.

כל תנועת משוט חייבת להיות מסונכרנת בתיאום מושלם. כולם חייבים להתאמץ באופן שווה, אחרת הסירה תסתובב נגד הגל ותיזרק בחזרה אל החוף. כדי שהסירה תגיע ליעדה, כולם חייבים לחתור. וכך גם בחיים לעתים, לא תמיד נוכל לשנות את העולם לבד, נצטרך עזרה של חברים, עמיתים, ואפילו רצון טוב של זרים בכדי להתקדם. תמצאו אנשים שיעזרו לכם לחתור.

רק גודלו של הלב שלכם נחשב

במשך כמה שבועות של אימונים קשים, שיעור הטירונים הולך ומצטמצם. מקבוצה של 150 טירונים נותרו 42 בלבד. כעת היו שישה צוותי סירה של שבעה אנשים. אדמירל מקרייבן היה בסירה עם החבר'ה החסונים וגבוהים, אבל צוות הסירה שתמיד הוביל היה מורכב מבחורים קטנים וצנומים. אף אחד מהם לא היה מעל מטר וחצי.

בצוות הזה היו אינדיאני אחד, אפרו אמריקאי אחד, אמריקאי פולני, אמריקאי יווני, אמריקאי איטלקי ושני ילדים קשוחים מהמערב התיכון. החבר'ה החסונים בצוותי הסירות האחרים תמיד היו עושים צחוק מהסנפירים הקטנטנים שתאמו לרגליהם הקטנטנות, אבל איכשהו הבחורים הקטנים האלה שקובצו מכמה פינות בכדור הארץ תמיד השלימו את המשימה וחזרו לחוף מהר יותר מכולם.

שום דבר לא היה חשוב לצוות הזה מלבד הרצון האדיר שלהם להצליח. לא הצבע שלהם, לא הדת, לא ההשכלה ולא הרקע התרבותי או המעמד החברתי. תמיד תמדדו אנשים לפי גודל הלב שלהם ולא גודל הסנפירים.

החיים אינם הוגנים – המשיכו הלאה

מספר פעמים בשבוע המדריכים היו מסדרים את הכיתה ועושים בדיקה יסודית. ציוד, מדים, נשק וכל הכיף הזה של מסדר בוקר. אבל נראה היה שלא משנה כמה מאמץ הטירונים השקיעו בצחצוח והברקה זה לא היה מספיק טוב. המדריכים תמיד מצאו סיבה להכשיל את הטירונים. עבור כל כישלון כזה נאלץ הטירון לרוץ בלבוש וציוד מלא לתוך המים, להירטב מכף רגל ועד ראש ולהתגלגל על ​​החוף עד שכל חלק בגופו היה מכוסה בחול. מה שהיה מוכר כ"עוגיית סוכר".

וכך לכל אורך היום. קר, רטוב ומצופה סוכר (חול). היו הרבה טירונים שפשוט לא יכלו להשלים עם העובדה שכל מאמציהם היו לשווא. שלא משנה כמה הם ניסו הם נכשלו כל פעם מחדש. הטירונים הללו נשרו מההכשרה. הם לא השכילו להבין שכל מטרת התרגיל היתה להכשיל אותם כל יום מחדש. וככה זה גם בחיים לפעמים, לא משנה כמה טוב נתכונן ונתפקד עדיין נסיים כעוגיית סוכר. צריך לקבל את זה ולהמשיך הלאה. 

כישלון יכול לחזק אתכם

במהלך האימונים הטירונים אותגרו בכל פעם מחדש עם מספר אירועים פיזיים, ריצות ארוכות, שחייה למרחקים, מסלולי מכשולים, התעמלות, וכ'. לכל אתגר היו זמנים שבהם צריכים לעמוד. מי שלא עמד בזמנים או בסטנדרטים הדרושים, שמו פורסם ברשימה ובסופו של יום מי שברשימה הוזמן ל"קרקס". שעתיים של אימונים נוספים שנועדו לשחוק את הטירונים פיזית ולשבור את רוחם, שיפרשו. אף אחד לא רצה להשתתף בקרקס.

קרקס פירושו אקסטרה עייפות, ואקסטרה עייפות פירושה שביום למחרת יהיה קשה יותר וסביר להניח שמשם הדרך לקרקס תהיה וודאית. במהלך האימונים כולם חוו את הקרקס. אבל דבר מעניין קרה לאלה שהיו כל הזמן ברשימה. הם רק התחזקו יותר ויותר בכוח גופני וחוסן פנימי. גם אתם תיכשלו, יותר מפעם אחת. זה יהיה כואב, זה יהיה מייאש אבל אם ברצונכם לשנות את העולם, אל תפחדו מהקרקס. 

להעז בגדול

לפחות פעמיים בשבוע נדרשו הטירונים לעבור במסלול המכשולים. 25 מכשולים שכוללים קיר טיפוס של 3 מטר, רשת עכביש באורך 10 מטר, זחילת תיל, ועוד כמה כאלה שרואים בסרטים. אבל המכשול המאתגר ביותר היה האומגה. חבל של 60 מטרים שקשור בין מגדל של 10 מטר בצד אחד למגדל של מטר בצד השני. על הטירון היה לטפס על המגדל הגבוה לתפוס את החבל ולמשוך את עצמו מתחתיו עד לצד השני. השיא היה כמה דקות ונשמר כך למשך שנים רבות.

השיא נראה בלתי מנוצח עד שיום אחד טירון החליט לרדת בחבל כאשר הראש נוטה קדימה. במקום שגופו יהיה מתחת לחבל בתנועה איטית מטה, הוא עלה באומץ על החבל כשהראש מקדים את הגוף ודחק את עצמו קדימה. מהלך מסוכן, ולכאורה טיפשי כי פציעה פה תוביל לפרידה מהטירון. בפועל, לקח לו חצי מהזמן והשיא רב השנים נשבר. לפעמים צריך לשלוח את הראש קדימה אל מול המכשולים ללא היסוס.

להתעמת עם הכרישים

במהלך שלב הלחימה של האימונים, הטירונים מוטסים אל אחד האיים השוכנים מול חופי סן דייגו. אי שנחשב בית גידול לכרישים הלבנים הגדולים. אחד האימונים כולל סדרה של שחיות ארוכות. אחת מהן היא שחיית לילה. לפני השחייה המדריכים מתדרכים בהתלהבות וסוקרים את כל מיני הכרישים המאכלסים את מימי האי. עם זאת, הם מבטיחים שאף תלמיד מעולם לא נאכל על ידי כריש, לפחות לא שמישהו זוכר, בחצי חיוך.

דבר נוסף שהם מלמדים הוא שאם כריש מתחיל להקיף אותם, לא לזוז ולא להראות פחד. ואם הכריש רעב לנשנוש חצות, ומזנק לתקיפה, השתמשו בכל כוחותיכם והכו אותו בחוטם, זה יבריח אותו. יש הרבה כרישים בעולם. אם אתם מקווים להשלים את השחייה שלכם, תצטרכו להתמודד איתם. 

התעלו על עצמכם

אחד מתפקידי המפתח של 'אריות הים' הוא לבצע התקפות תת-מימיות נגד אויבים. באחת המשימות מורידים את הלוחמים מחוץ לנמל אויב ועליהם לשחות כמה קילומטרים מתחת למים כדי להגיע למטרה. במהלך כל השחייה, גם בעומק הים עדיין יש קצת אור שחודר. מנחם לדעת שיש קצת אור מעליהם. אבל כשמתקרבים לספינה, האור מתחיל לדעוך. מבנה הפלדה של הספינה חוסם את אור הירח, פנסי המזח וכל אור בסביבה. כדי להצליח במשימה עליהם לשחות מתחת לספינה לנקודת קו האמצע בחלקה הנמוך והעמוק ביותר של הספינה.

הנקודה הזו שהיא המטרה, היא החלק האפל ביותר שבו לא תוכל לראות את ידך מונפת מול הפנים מרוב חושך, ורעש המנועים מחריש אוזניים כך שניתן לאבד פוקוס מהר מאוד. זו הנקודה שבא חייבים לשמור על קור רוח. נקודה שבה כל הכישורים הטקטיים, הכוח הפיזי והחוסן הפנימי חייבים לבוא לידי מימוש. אם אתם רוצים להצליח בחיים, תהיו חייבים להיות במיטבכם גם ברגעים האפלים ביותר.  

תנו תקווה לאנשים

השבוע התשיעי של האימונים מכונה שבוע הגיהנום. מדובר בשישה ימים של חוסר שינה, הטרדה פיזית ונפשית מתמדת ויום אחד בבוץ. בוץ בשטח ביצה טובענית שאפשר להיבלע בתוכו. ביום הרביעי של שבוע הגיהנום, שבו הלוחמים נאלצים לחתור בשטחי הבוץ ומבלים את 15 השעות הבאות בניסיון לשרוד את הקור המקפיא, הרוח המייללת והעייפות הבלתי נתפסת ניתנה הוראה להיכנס לבוץ. 

הבוץ כילה כל אדם עד שלא נראה דבר מלבד ראשם. המדריכים הכריזו שיהיה ניתן לסיים את עניין הבוץ אם חמישה לוחמים יוותרו. רק חמישה לוחמים לסיים את הקושי. במבט מסביב לשטח הבוץ היה ברור שכמה טירונים עומדים לוותר ונותרו קצת יותר משמונה שעות עד שהשמש עולה. שמונה שעות של קור מצמרר, שיניים חורקות וגניחות של רעד וסבל שלא היה ניתן להתעלם מהם.

ואז קול אחד התחיל להדהד במשך הלילה. קול אחד מורם בשיר. שיר עם מלא זיופים אבל מלא בהתלהבות. לפתע, קול אחד הפך לשניים, ושניים הפכו לשלושה ועד מהרה כל הכיתה שרו. המדריכים איימו עלינו שאם השירה לא תיפסק, זמן בוץ נוסף יחכה להם, אבל השירה נמשכה ואיכשהו הבוץ פתאום הרגיש קצת יותר חמים. והרוח קצת יותר רגועה, וזריחת השמש כבר לא כזו רחוקה.

אם יש מסר אחד מרכזי מהגיהנום הזה לקחת, הוא כוחה של התקווה. הכוח של אדם אחד יכול לשנות עולמות רבים. וזאת על ידי מתן תקווה. תשירו גם כשאתם עמוק בבוץ. 

לעולם אל תוותרו

במתחם האימונים יש פעמון. פעמון שתלוי ברחבה המרכזית לעיני כל הטירונים. כל מה שצריך לעשות כדי להפסיק את העינוי שבאימונים זה לצלצל בפעמון. גלינג גלינג קטן וכבר לא צריך להתעורר לפני השמש כדי ללכת לשחות במים הקפואים, לרוץ במסלולי מכשולים ולסבול באימונים. כל מה שצריך זה לצלצל בפעמון. אבל אתם – אף פעם אל תצלצלו בפעמון. 

אם אתם רוצים לשנות את העולם, התחילו כל יום עם משימה שהושלמה. מצאו מישהו שיעזור לכם בחיים. תכבד את כולם. וקבלו את זה שהחיים אינם הוגנים ושתכשלו לעיתים קרובות. אבל אם תקחו קצת סיכונים, תעזו ותתעמתו עם כרישים בדרך, תפיחו שירה ותקווה בסביבה ולעולם לא תוותרו, תוכלו לשנות את עולמכם ומשם גם את עולמנו לטובה.