השמחה שבהחמצה (JOMO)

אני מניח שהרבה מכם מכירים מושג דומה אבל שונה בתכלית שנקרא FOMO, ראשי תיבות של Fear Of Missing Out. אותו פחד שמתייחס לתחושת החרדה או החשש מפספוס אירוע או הזדמנות שאחרים חווים. הרבה מזה נובע מהצפת המידע והשימוש האובססיבי שלנו ברשתות חברתיות. נראה שכולם מסביבנו חיים את חייהם בדרכים מרגשות ורק אנחנו שבויים בתוך חיים אפורים ומשעממים. ברור לכם שזו לא המציאות, כן?

הבעיה עם ה-FOMO הזה הוא שאף פעם לא תוכלו לעמוד בקצב של כל המוצלחים והמוצלחות שקופצים לכם באינסטגרם או בשאר הרשתות, ולאורך זמן זה יכול להוביל לתחושות של חוסר שביעות רצון או חוסר נחת במרדף אחרי הדמות האידיאלית. במקרים הרעים יותר זה מייצר תחושת ניתוק ובדידות.

עוד השפעה גרועה שאולי בשוליים אבל רלוונטית מאוד למהות הבלוג והקהילה, היא ההשפעה השלילית על תהליכי קבלת ההחלטות שלנו. יש סיכוי גבוה שנאמר כן להזמנות או הזדמנויות שאנחנו לא באמת רוצים להשתתף בהן, פשוט כי אנחנו לא רוצים לפספס שום דבר. ופה אני משתף מנסיוני, כאחד שלא פספס שום כנס\מפגש\וובינר הנוגעים להתפתחות אישית ופיננסים בשנים האחרונות, אני יודע להעיד כמה זה שוחק. כל מי שמדבר איתי בזמן האחרון שומע את המנטרה שכותרתה היא "היציאה ממירוץ העכברים היא הרבה יותר נוקשה ממירוץ העכברים עצמו". ומי שעוקב אחרי מה שאני כותב בטח חווה דרכי את המעבר שעשיתי בחשיבה ובהתנהלות, עם גבולות ברורים ונסיונות לא מתפשרים לשלב את "אני העתידי" כאן ועכשיו, בשגרה, במקום לחכות.

השמחה שבהחמצה

את המונח שבכותרת אני שומע יותר ויותר לאחרונה, כנראה בגלל החיפוש שלי אחרי "דברים אחרים" שייטיבו עימי בשגרה. מסר ה-JOMO ראשי התיבות של Joy of Missing Out מגיע בכל מיני קולות, ובעיקר מהסופרת טניה דלטון שמדברת על סידור מחדש של סולם העדיפויות שלנו בכדי לחיות חיים נטולי רעש ועם הרבה יותר יעילות.

שמחת ההחמצה בעצם מדברת על העצמת האושר על ידי מיקוד במה שבאמת חשוב בחיינו ושחרור של מה שלא. להיפרד מה-FOMO ולחבק את הJOMO. פרודוקטיביות היא לא לעשות יותר, אלא לעשות את מה שהכי חשוב.

זמן, אנרגיה ומיקוד

לכולנו יש שלושה משאבים מרכזיים שזמינים לנו לחלוק עם העולם – זמן, אנרגיה ומיקוד. לצערנו, כל אחד מהשאבים הללו מתכלים. ברגע שניצלנו אותם הם נעלמים לנצח. אפשר להשתמש במשאבים חדשים אבל מה שנוצל, לא חוזר אלינו, וזה הופך את אותם המשאבים ליקרים מפז. שימוש במשאבים הללו עבור משהו שלא קשור לכוכב הצפון שלנו, לייעוד, לחזון, מייצרים עומס ושחיקה. וגם מרחיק אותנו ממה שחשוב לנו באמת.

כוכב הצפון מתייחס למטרת העל שלנו וכל יעדי הביניים בדרך אליה. אחת השאלות הקריטיות למענה עצמי ברגע שצץ מסיח דעת (גם אם זו הזדמנות או חוויה) היא "האם זה קשור לכוכב הצפון שלי או לאחת המטרות שלי?" תשובה ברורה תחסוך או תייעל שימוש במשאבים המתכלים שלנו. שאלה שניה שיש לשאול היא "האם זה חיוני להתקדמות שלנו?" אם תאפשרו זאת, "משימות" ימלאו את כל זמנכם 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה. חוק פרקינסון חל על כולנו ללא קשר לסטטוס הנוכחי שלכם ולעיסוק.

הזמן לא עוצר. המחוגים ממשיכים לנוע בתנועה מעגלית גם אם השעון מקולקל. לא תהיה עוד נקודה בחיינו שבה תהיה לנו את כמות הזמן שיש לנו ברגע זה ממש. וזו סיבה לקחת ברצינות את הזמן שלנו ולתעדף. לברור משימות ופעולות שישלמו דיבידנד בהמשך. דיבידנד לא חייב להיות כסף אבל כן משהו בעל ערך עבורנו. אנשים עם מוקד שליטה פנימי חזק מאמינים שיש להם את החופש והיכולת לעשות את הבחירות שלהם ולקבוע את גורלם. האמונה הזו מובילה לרמות אושר גבוהות ומוטיבציה גבוהה.

פרודוקטיביות מול יעילות

להיות פרודוקטבי לא תמיד מתיישב עם יעילות. המטרה היא לא למלא את היום שלנו במשימות למחוק אותן במהירות. אלא לוודא עם עצמנו שהמשימות הללו צריכות להיעשות בכלל. המטרה היא לא לעשות יותר אלא לעשות מה שחשוב באמת. שם מונחת היעילות. כשסדר העדיפויות מונח לפנינו בצורה ברורה וכנה, וזה מה שמוביל אותנו בשגרה פתאום אפשר להינות מהמרחב הלבן, להאט ולאמץ את הרוגע. הבהירות נותנת את זה ויוצרת מרחב שליטה עצמאי.

הרבה אנשים מאבדים זמן יקר בחלומות על חיים שיכולים היו להיות להם, כאשר העולם שנמצא ממש מולם יפה מספיק וראוי לחיים מלאי סיפוק ושמחה. הפוקוס צריך להיות בהגדרת סדרי עדיפויות ברורים ללא רעשי רקע בכדי להגשים את אורח החיים שאנחנו באמת רוצים ולא זה שאנחנו חושבים שאנחנו אמורים לרצות. זה תהליך שאני עובר עם עצמי לאחרונה. לא פשוט לייצר מרחב עצמאי נטול רעשים חיצוניים אבל בנקודות ביום כשזה קורה, פתאום אפשר לקחת נשימות ארוכות ולהרגיש שמחה. שמחה פשוטה של להיות.