רובים או חמאה?

אנחנו בעתות מלחמה, אמנם הפעם קולות האזעקות והפגזים רחוקים מאיתנו ואנו צופים במתרחש ולא מהממ"ד אבל לכו תדעו לאן המצב הנוכחי יוביל. מה שבטוח, אזרחים בכל העולם הולכים לסבול מזה ולא רק בגלל בעיות בשרשראות אספקה או אינפלציה.

נכון לעשור (ויותר) האחרונים, תקציבי הביטחון של מדינות באירופה מזעריים וכוללים אחוזים בודדים בלבד מהתמ"ג. בואו ניקח את גרמניה, מתקציב של 414 מיליארד דולר מימי מלחמת העולם השנייה קוצץ תקציב הביטחון לעשרות מיליארדים בודדים בשנה. לדוגמא, ב2021 עמד התקציב על 47 מיליארד יורו בלבד. לפני כמה ימים התקליט השתנה ושולץ, הקנצלר הגרמני, אמר כי הממשלה החליטה להגדיל את תקציב הביטחון ל100 מיליארד יורו ב-2022. יותר מכפול. מדינות נוספות באירופה מאמצות את אותו הקו.

לבחור נכון

מדינה צריכה לבחור בין שתי אפשרויות ביחס לניצול משאביה הקיימים (כסף). התקציב יכול לקנות רובים (להשקיע בהגנה/צבא) או חמאה (להשקיע בייצור של סחורות, חינוך ורווחה), או שילוב של שניהם. מכיוון ששתי האפשרויות הללו מייצגות פשרות, מדינה לא יכולה להגדיל אחת מבלי להשפיע לרעה על השנייה. אמנם יש דרכים לחלוק את נטל ההגנה/צבא באמצעות בריתות, לדוגמת נאט"ו, אבל לא יודע עד כמה ניתן להסתמך על זה בזמני מלחמה. מקווה עבור כולנו שהם לא יעמדו למבחן.

המונח "רובים וחמאה" נקשר לאורך ההיסטוריה לאתגרי המלחמה והמשא ומתן על הוצאות הביטחון. בשנת 1914, לפני כניסת ארה"ב למלחמת העולם הראשונה, היצואנית העולמית המובילה של דשן הייתה צ'ילה, אשר שמרה על ניטרליות וסיפקה סחורות לכל דורש, ובעיקר לארה"ב. בשלב כלשהו הבינה ארה"ב שהיא צריכה שליטה באספקה ​​מתוצרת עצמית, וכך נולד "חוק ההגנה הלאומי" בשנת 1916 שהנחה את שר החקלאות לייצר דשנים בשלום ותחמושת במלחמה באתרים שקבע הנשיא. החוק הזה סוקר בתקשורת כ-"רובים וחמאה".

בסופו של דבר מדובר במודל המפשט את כללי ההוצאות הלאומיות כחלק מהתמ"ג. האם להשקיע את תקציב המדינה לטובת נשק על חשבון חמאה, או להפך, ובאיזה יחס. בתקופות שלום ושקט יחסי, משאבים רבים מופנים לתשתיות לאומיות, לבריאות, לרווחה, עבורנו האזרחים. במלחמות פחות.

תנו לנו חמאה.