שלוש תובנות מהנאום המפורסם של סטיב ג'ובס

סטיב ג'ובס מעולם לא סיים את לימודי הקולג' שלו, מה שלא מנע מאוניברסיטת סטנפורד לארח אותו בטקס הסיום של בוגריו ב-2005. באחד מהנאומים הכי מעוררי השראה מספר ג'ובס שלושה סיפורים שכל אחד מהם נועד להעביר מסר פשוט ובמבט לאחור, את הסיבות להצלחות שלו: סיפור על תפקיד המקריות והמזל בחיינו, סיפור על תפקיד הכישלון, וסיפור על משמעות המוות בחיים.

חיבור הנקודות – על תפקיד המקריות והמזל בחיינו

ג'ובס עזב את מכללת ריד אחרי ששת החודשים הראשונים, אבל נשאר בסביבה עוד כ-18 חודשים לערך לפני שהפסיק באמת. והנה הסיפור במילותיו (ותרגומי החופשי):

"זה התחיל לפני שנולדתי. אמי הביולוגית הייתה סטודנטית צעירה הריונית (ולא נשואה) במכללה, והיא החליטה למסור אותי לאימוץ. הנטייה שלה היתה שאאומץ על ידי בוגרי מכללות, כך שהכל היה מוכן שיאמצו אותי לאחר הלידה עורך דין ואשתו. אלא שכשצצתי החליטו ברגע האחרון שהם רוצים ילדה. אז ההורים שלי, שהיו ברשימת המתנה, קיבלו טלפון באמצע הלילה: “יש לנו ילד ילד למסירה; אתם רוצים אותו? " הם אמרו: "כמובן." אחר כך אמי הביולוגית גילתה שאמי מעולם לא סיימה את לימודיה בקולג 'וכי אבי מעולם לא סיים את לימודיו בתיכון. היא סירבה לחתום על ניירות האימוץ הסופיים. היא התרצה רק כעבור כמה חודשים כשההורים שלי הבטיחו שאגיע יום אחד למכללה.

וכעבור 17 שנים הלכתי ללמוד בקולג '. אבל בחרתי בתמימות במכללה שהייתה יקרה כמעט כמו סטנפורד, וכל החיסכון של ההורים הפועלים שלי הוצא על שכר הלימוד שלי במכללה. אחרי חצי שנה לא יכולתי לראות את הערך שיש בזה. לא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות עם חיי ולא היה לי מושג איך המכללה תעזור לי להבין את זה. ובהחלטה הזו בזבזתי את כל הכסף של הורי שנחסך בעבודה קשה כל חייהם. אז החלטתי לנשור ולסמוך על האמונה שהכל יסתדר. זה היה די מפחיד באותה תקופה, אבל במבט לאחור זו הייתה אחת ההחלטות הטובות ביותר שקיבלתי. ברגע שעזבתי יכולתי להפסיק ללמוד את שיעורי החובה הנדרשים שלא מעניינים אותי ולהתחיל להגיע לשיעורים שנראו מעניינים.

זה לא היה רומנטי. לא היה לי חדר מעונות, אז ישנתי על הרצפה בחדרי חברים, החזרתי בקבוקי קוקה קולה עבור פיקדונות שעזרו לי לקנות אוכל, והייתי הולך כל יום ראשון 7 מייל כדי להשיג ארוחה טובה במקדש הארי קרישנה. אהבתי את זה. וחלק גדול מהסיטואציות שנקלעתי אליהן בעקבות סקרנותי ואינטואיציה התבררו כיקרות ערך בהמשך. והנה דוגמא אחת לזה:

מכללת ריד באותה תקופה הובילה את לימודי ההוראה בקליגרפיה במדינה. ברחבי הקמפוס כל פוסטר וכל תווית על כל מגירה, היה מצויר בכתב יד יפה. מכיוון שנשרתי ולא הייתי צריך ללמוד את השיעורים הרגילים, החלטתי ללמוד שיעור קליגרפיה כדי ללמוד איך לעשות זאת. למדתי על סוגים של סריף וסנס סריף, על שינוי בכמות המרווח בין צירופי אותיות שונים, על מה שהופך טיפוגרפיה לנהדרת. זה היה יפהפה, היסטורי, עדין מבחינה אמנותית באופן שהמדע לא יכול לתפוס, ומצאתי שזה מרתק.

לכל זה לא הייתה אפילו תקווה ליישום מעשי כלשהו בחיי. אבל כעבור 10 שנים, כשעיצבנו את מחשב המקינטוש הראשון, הכל חזר אלי. ועיצבנו את הכל לתוך ה- Mac. זה היה המחשב הראשון עם טיפוגרפיה יפה. אם מעולם לא נכנסתי לקורס היחיד זה בקולג, ל-Mac מעולם לא היו מספר גופנים או גופנים ברווח פרופורציונלי. ומכיוון ש- Windows רק העתיק את ה-Mac, סביר להניח שלאף מחשב אישי לא היה את זה. אם לא הייתי נושר מלימודי הליבה, מעולם לא הייתי נכנס לשיעור הקליגרפיה הזה, ולמחשבים אישיים אולי לא הייתה הטיפוגרפיה הנפלאה שיש להם היום. כמובן שאי אפשר היה לחבר את הנקודות בראייה קדימה כשהייתי בקולג. אבל זה היה מאוד מאוד ברור כשהסתכלתי אחורה כעבור 10 שנים.

שוב, אינכם יכולים לחבר את הנקודות במבט קדימה לעתיד. אתם יכולים לחבר אותם רק במבט לאחור. אז אתם צריכים לסמוך על כך שהנקודות יתחברו איכשהו בעתיד שלכם. אתם צריכים לסמוך על משהו – תחושות הבטן, הגורל, החיים, הקארמה שלכם, מה שלא יהיה. גישה זו מעולם לא איכזבה אותי, והיא עשתה את כל ההבדל בחיי.

אהבה ואובדן – על תפקיד הכישלון

היה לי מזל – מצאתי את מה שאהבתי לעשות מוקדם בחיים. ווז ואני הקמנו את אפל במוסך של הוריי כשהייתי בן 20. עבדנו קשה, ובעשר שנים אפל הפכה משני אנשים במוסך לחברה של 2 מיליארד דולר עם למעלה מ -4,000 עובדים. זה עתה שחררנו את היצירה הטובה ביותר שלנו – המקינטוש. בגיל 30. ואז פוטרתי. איך אפשר לפטר אותך מחברה שהקמת? ובכן, ככל שאפל גדלה שכרנו מישהו שלדעתנו היה מאוד מוכשר לנהל את החברה איתי, ובשנה הראשונה הדברים התנהלו כשורה. אבל אז החזון שלנו לעתיד התחיל לסטות ובסופו של דבר הגיעה נפילה. וכשזו הגיעה, הדירקטוריון שלנו צידד בו והראה לי את הדרך בגיל 30 הייתי בחוץ. ובאופן פומבי מאוד. מה שהיה המוקד של כל חיי הבוגרים נעלם וזה היה הרסני.

באמת שלא ידעתי מה לעשות במשך כמה חודשים. הרגשתי שאכזבתי את הדור הקודם של היזמים – שהפלתי את השרביט כשהוא מועבר לי. נפגשתי עם דייוויד פקרד ובוב נויס וניסיתי להתנצל על כך שפקששתי כל כך. הייתי כישלון ציבורי, ואפילו חשבתי לברוח מעמק הסיליקון. אבל לאט לאט התחילה להתגבר בי מוטיבציה חדשה – עדיין אהבתי את מה שעשיתי. תפנית האירועים באפל לא שינתה את זה. דחו אותי, אבל עדיין הייתי מאוהב. וכך החלטתי להתחיל מחדש.

לא ראיתי את זה אז, אבל התברר שפיטורי אפל היו הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לי אי פעם. תחושת הלחץ והכבדות של "להצליח" התחלפה בקלילות של התחלה חדשה, להיות פחות בטוח בכל דבר. זה שחרר אותי והוביל אותי לאחת התקופות היצירתיות בחיי.

בחמש השנים הבאות הקמתי חברה בשם NeXT, חברה אחרת בשם פיקסאר, והתאהבתי באישה מדהימה שתהפוך לאשתי. פיקסאר יצרו את הסרט העלילתי הראשון של אנימציה ממוחשבת, צעצוע של סיפור, והפכה לחברת האנימציה המצליחה ביותר בעולם. בתפנית מדהימה, אפל קנתה את NeXT, חזרתי לאפל, והטכנולוגיה שפיתחנו ב-NeXT עמדה בלב הרנסנס של אפל. וללורן ולי יש משפחה נפלאה ביחד.

אני די בטוח שכל זה לא היה קורה אם לא הייתי מפוטר מאפל. זו הייתה תרופה מרירה ונוראית, אבל אני מניח שהמטופל היה זקוק לה. לפעמים החיים מכים אותך בראש עם לבנה. אל תאבד אמון. אני משוכנע שהדבר היחיד שגרם לי להמשיך היתה העובדה שאהבתי את מה שעשיתי. אתם צריכים למצוא את מה שאתם אוהבים. וזה נכון לגבי עבודתך כמו לאוהביך. העבודה שלך הולכת למלא חלק גדול מחייך, והדרך היחידה להיות מרוצה באמת היא לעשות את מה שאתה מאמין שהוא עבודה נהדרת. והדרך היחידה לעשות עבודה נהדרת היא לאהוב את מה שאתה עושה. אם עדיין לא מצאתם, המשיכו לחפש. אל תוותרו ותתפשרו. כמו בכל ענייני הלב, תדעו מתי מצאתם אותו. וכמו כל מערכת יחסים נהדרת, זה רק הולך ומשתפר עם השנים. אז תמשיכו לחפש עד שתמצאו אותו. אל תוותרו ותתפשרו.

על משמעות המוות בחיים

כשהייתי בן 17 קראתי ציטוט שהלך בערך ככה: "אם אתה חי כל יום כאילו זה היום האחרון שלך, יום אחד אתה תהיה צודק." זה עשה עלי רושם, ומאז, במשך 33 השנים האחרונות, הסתכלתי במראה כל בוקר ושאלתי את עצמי: "אם היום היה היום האחרון בחיי, הייתי רוצה לעשות את מה שאני עומד לעשות היום?" ובכל פעם שהתשובה הייתה "לא" יותר מדי ימים ברציפות, ידעתי שאני צריך לשנות משהו.

לזכור שאמות בקרוב הוא הכלי החשוב ביותר שאי פעם נתקלתי בו כדי לעזור לי לעשות את הבחירות הגדולות בחיים. מכיוון שכמעט הכל – כל הציפיות החיצוניות, כל הגאווה, כל הפחד ממבוכה או כישלון. כל הדברים הללו פשוט נופלים אל מול המוות, ומשאירים רק את מה שחשוב באמת. לזכור שאתה הולך למות זו הדרך הטובה ביותר שאני יודע להימנע ממלכודת החשיבה שיש לך מה להפסיד. אתה כבר עירום. אין שום סיבה שלא ללכת בעקבות ליבך.

לפני כשנה אובחנתי כחולה סרטן. עשיתי סריקה בשעה 7:30 בבוקר, שהראתה בבירור גידול בלבלב. אפילו לא ידעתי מה זה לבלב. הרופאים אמרו לי שזה כמעט בוודאות סוג של סרטן שאינו ניתן לריפוי, ושאני אמור לחיות לא יותר משלושה עד שישה חודשים. הרופא שלי המליץ ​​לי ללכת הביתה ולעשות סדר בענייני, שזה קוד הרופאים להכנה למוות. המשמעות היא לנסות לספר לילדיכם את כל מה שחשבתם שתספרו להם בעשר השנים הבאות תוך מספר חודשים בלבד. המשמעות היא להיפרד.

חייתי עם האבחנה הזו כל היום. מאוחר יותר באותו הערב עברתי ביופסיה, שם תקעו לי אנדוסקופ במורד הגרון, דרך הבטן שלי אל תוך המעיים, הכניסו מחט לבלב על מנת לקחת כמה תאים מהגידול. הייתי מסומם, אך אשתי שהייתה שם אמרה לי שכאשר הם צפו בתאים במיקרוסקופ הרופאים התחילו לבכות משום שהתברר שזו צורה נדירה מאוד של סרטן הלבלב הניתן לריפוי באמצעות ניתוח. עברתי את הניתוח ואני בסדר עכשיו.

זה היה הכי קרוב שהייתי בפני מוות, ואני מקווה שזה הכי קרוב שיהיה לי לעוד כמה עשורים. אחרי שחייתי את זה, אני יכול לומר לכם בוודאות קצת יותר גבוהה מאשר התייחסות למוות כמושג שימושי אך אינטלקטואלי בלבד.

אף אחד לא רוצה למות. גם אנשים שרוצים לעלות לגן עדן לא רוצים למות כדי להגיע לשם. ובכל זאת המוות הוא היעד שכולנו חולקים. איש מעולם לא נמלט מזה. וכך זה צריך להיות, מכיוון שמוות הוא ככל הנראה ההמצאה הטובה ביותר של החיים. זהו סוכן השינויים של החיים. זה מנקה את הישן כדי לפנות מקום לחדש. כרגע החדש זה אתם, אבל מתישהו, לא יותר מדי זמן מעכשיו אתם תהפכו לזקנים ותצטרכו להתחלף. מצטער להיות כל כך דרמטי, אבל זה די נכון.

זמנכם מוגבל, אז אל תבזבזו אותו בחיים של מישהו אחר. אל תהיו לכודים על ידי דוגמה – שהיא חיה עם תוצאות חשיבה של אנשים אחרים. אל תתנו לרעש הדעות של אחרים להטביע את הקול הפנימי שלכם. והכי חשוב, היו אמיצים לעקוב אחר הלב והאינטואיציה שלכם. איכשהו הם כבר יודעים למה אתם באמת רוצים להפוך. כל השאר משני.

כשהייתי צעיר, היה פרסום מדהים בשם קטלוג כדור הארץ השלם, שהיה אחד התנ"כים של הדור שלי. הוא נוצר על ידי עמית בשם סטיוארט ברנד לא הרחק מכאן במנלו פארק, והוא הביא אותו לחיים במגע הפואטי שלו. זה היה בסוף שנות ה-60, לפני המחשבים אישיים והמדפסות השולחניות, כך שהכל נעשה במכונות כתיבה, מספריים ומצלמות פולארויד. זה היה כמו גוגל בצורת כריכה רכה, 35 שנה לפני שגוגל הגיעה: זה היה אידיאלי, וגדוש בכלים מסודרים ותפיסות נהדרות.

סטיוארט וצוותו הוציאו כמה מהגיליונות של קטלוג כל כדור הארץ, ואז כשהוא היה לקראת סוף דרכו, הם הוציאו מהדורה אחרונה. זה היה אמצע שנות השבעים ואני הייתי בגילכם. על העטיפה האחורית של הגיליון האחרון שלהם היה תצלום של כביש בבוקר מוקדם, מהסוג שאתם עלולים למצוא בו את עצמכם אם חוש הרפתקנות בוער בכם. מתחתיו היו המילים: "הישאר רעב. הישאר שטותי” (Stay foolish stay hungry) זו הייתה הודעת הפרידה שלהם כשסגרו. הישאר רעב. הישאר שטותי. ותמיד איחלתי זאת לעצמי. 

ועכשיו, כשאתם מסיימים את הלימודים כדי להתחיל מחדש, אני מאחל לכם את זה:

הישארו רעבים. הישארו שטותיים \ Stay hungry stay foolish